בעבודתי עם ילדים אני פוגשת קשת רחבה של דפוסים חושיים. על הקשת ניתן למצוא דפוס של ילדים שצריך לגעת ולהרגיש הכל ומנגד את אלו הנמנעים, שכל דבר מפריע להם. באמצע נמצאים כאלה שמרקמים מסויימים נעימים להם או מפריעים להם.
בשנתו הראשונה, עסוק התינוק בהכרת העולם, הרבה מההכרה מקבל דרך הפה, שכן יש ייצוג מאוד גדול לאיזור האורלי במוח. ולכן בתקופה זו התינוקות יכניסו כמעט כל דבר שנקרה בדרכם לפה. זהו צורך.
עלינו, המבוגרים, לעודד חקר ולמידה ולספק את הצורך הזה ולכן גם נעשה התאמות בבית. נפנה חפצים מסוכנים, או כאלה שעלולים לגרום לחנק, צעצועים קטנים של האחים הגדולים וכן הלאה. כבר בגיל זה נחשוף את כפות רגליהם למגע עם הסביבה, לרוב מזרן הפעילות והרצפה, שם אפשר לקלוט מידע רב על הסביבה והתמצאות בה וניתן לתינוק להתעסק עם מרקמים שונים בסיטואציות שונות ביום (לדוגמא ממרח בשעת הארוחה, מים בשעת הרחצה, חול בגינה וכן הלאה). כשהילד גדל בסביבה מגרה ותחושתית, ומתרגל לתחושות השונות שאופפות אותו, נעימות או מציקות לו, במצבים שונים פנוי יותר לחקר ככל שגדל ומתפתח. במדעי ההתנהגות זה נקרא "הקהייה". אנחנו מרגילים את מערכת העצבים לתחושה מסויימת. עקב כך תפסיק "לאותת" לנו על הפרעה.
אני פוגשת ילדים ומתבגרים שמגעים שונים יוצרים אצלם תסכולים ואף ריחוקים חברתיים וכנראה שהסיבה היא שאותם מגעים לא מוכרים להם באופן כזה שיתעלמו מהם. מיותר לציין שהפניות ללמידה בעת מצוקה היא אפסית. מכאן, שהחשיפה למרקמים ומגעים שונים חשובה מאוד כמה שיותר מוקדם.
אפשר להקדיש כל יום מספר דקות במה שאני מכנה "מקלחת מרקמים". לקחת מספר חפצים שונים בעלי מרקמים שונים שיש לנו בבית וממש להעביר על גוף התינוק בעוצמות משתנות. ומכיוון שבלמידה עסקינן נוודא שהתינוק רגוע וכן פנוי ללמידה.
למי רוצה לקחת את ההורות עוד צעד קדימה זה בשבילכם:
תנו לילדכם דברים נמרחים, שיוכל למרוח אותם על כפות הידיים ולהעביר אותם על חלקי גופו. זה מחדד לו את גבולות גופו, את הקשרים במוח עין-יד-רגל ומעודד את תחושת היכולת שלו בכך שמצליח להפיק תוצאה מהמגע שלו עם עצמו.
נסו ותהנו וכמובן המשיכו בכל גיל.
קצפת, שוקולד, בוץ, הטחינה עם האבוקדו של ארוחת 10 שלא סיים ועוד ועוד..
בהצלחה ולכו להתלכלך!
コメント